יום שלעולם לא תשכחי - היום בו את יולדת את ילדך הראשון

זה קורה לכל אישה בהריון. נשים אחרות, אפילו זרות, זקנות או צעירות פונות אליה במכולת, במעלית, בתחנת האוטובוס, כמעט בכל מקום ומספרות לה "כשהייתי בהריון..." נראה שבטן הריונית היא הזמנה לסוג כזה של כוונות טובות, לפעמים מועילות, אבל לפעמים לא מתחשבות בשיתוף "חכם". מדוע נשים רוצות לדבר על חוויות הלידה שלהן, אפילו שנים מאוחר יותר? זה די ברור שהיום הזה בחייה של אישה הוא לא כמו כל יום אחר. זה היום שהיא הפכה לאמא, בן זוגה הפך לאבא והוריה הפכו לסבא וסבתא. אבל זה הרבה יותר אפילו מזה. זו נקודת ציון בהתפתחות האישית שלה. הבה נחשוב על אופי הצירים והלידה, שום אירוע אחר לא כולל מגוון רחב כל כך של רגשות: כאב, מתח רגשי, חוסר וודאות, ציפייה, פגיעות, ופציעה פיזית אפשרית או אופציה לניתוח גדול. ברגע שהאירוע הושלם והלידה מסתיימת, היא גם עוברת שינוי תפקיד, אותו עליה למלא באופן קבוע. תפקיד הכולל אחריות לאדם תלותי וחסר אונים. וכל האירוע המשמעותי הזה, מתרחש בדרך כלל ביום בודד או אפילו פחות. לכן אין זה פלא שנשים נוטות לזכור את הלידה בצורה כל כך חיה, ואין זה פלא שמתלווה לזיכרון רגשות כל כך עמוקים, וזה הכי משמח, כשנשים זוכרות בשמחה ובתחושה של סיפוק ומשמעות.

כתבה: פני סימקין, תרגום: פלג שיר-זוהר.